השבוע אני רוצה לפתוח בסיפורם של בני הזוג יאיר וגילה
אבל לפני שאתחיל את הסיפור אני מבקש להקדים ולשתף אתכם:
בשבוע שעבר נגענו בנושא ה'אשמה', דיברנו על כך שמאוד קשה לאנשים לשאת על עצמם 'אשמה', זה גם הסיבה שהרבה פעמים בני זוג מאשימים האחד את השני, באופן כזה אני מרגיש שהאשמה לא נופלת עלי,
קיבלתי ממאזינים תגובות מעניינות ומגוונות בנושא,
אשתף באחת התגובות שהגיע אתמול למייל:
"לכבוד הרב אריה אטינגר, תודה רבה על השידור בשבוע שעבר,
בעקבות השידור התחדש והתחדד לי חומרת 'הרגשות אשמה', שבעצם מאוד קשה לאדם לפעול כאשר הוא מרגיש נאשם,
דבר נוסף שהתחדש לי זה שכל הרגשה יש לה המון חלקים וגוונים,
חלק אחד זה רגשות של חוסר נעימות מול הסביבה,
וחלק שני זה רגשות אשמה ממקום איתן ואמיתי,
והיופי בזה שאפשר למדוד הכל במספרים.
ואז הוא מממשיך וכותב: ישבתי עם בחור חרדתי, ועשיתי איתו תהליך, ויצא שמ1 עד 10 הקושי של אשמה היה 7, ובתוך ה7 רק 1 היה רגשות ממקום איתני ואמיתי, הייתר היה רק פחד מול הסביבה.
אז קודם כל אני מזמים אותך המאזין שכתב את הדברים, וכן מאזינים נוספים שכתבו דברים בדומה לזה, בואו ותעלו בהמשך לשידור ונצלול יחד לעולמות קסומים בנבכי הנפש,
היום אני רוצה לדבר על דבר נוסף שקורה לנו כאשר אנחנו חווים את חווית האשמה,
וכאן אני רוצה לפתוח בסיפור השבועי שלנו
סיפורם של בני הזוג יאיר וגילה: (כמובן שנעשו שינויים שלא נזהה במי מדובר)
גילה היא זו שיזמה את הפניה בבקשה לבוא לתהליך זוגי.
היא תיארה חוסר אונים עצום מול יאיר בנושא האחריות.
"יאיר הוא אדם ממש טוב" – תיארה גילה. "יש לו לב זהב והוא רוצה את הכי טוב בשבילי ובשביל הילדים, אבל יש לו מסך של אטימות. כאילו כל מה שקורה סביבו לא נוגע אליו, הוא מרחף כל הזמן בעולמות אחרים. הוא מתעורר לטפל בדברים רק כאשר מגיעים מים עד נפש."
לדוגמה הילדים יכולים לריב מכות ולכסח אחד את השני,
מה אני עושה- ישר נלחצת ומיד מטפלת,
והוא? עד שלא יקרה משהו נורא ח"ו הוא לא יטרח להזיז את עצמו.
זה נראה שפשוט לא אכפת לו.
אבל אני מכירה אותו היטב, ואני יודעת שהוא כן רוצה שיהיה טוב.
ואז אני שואלת את עצמי למה כל דבר אני צריכה לבקש, ולמה לכל נושא אני צריכה לעורר אותו?
גם כשאני במצוקה ואני מנסה לקבל ממנו תמיכה ועזרה – הוא פשוט נאטם. הוא לא מסוגל להישאר עם לב פתוח, אני לא מבינה למה?
בשלב הזה פניתי ליאיר ושאלתי, "מה אתה מרגיש עם התיאורים של אשתך?"
"אני לא מבין על מה היא מדברת" ענה לי יאיר בענייניות.
יאיר היה נשמע רגוע. הוא ישב על הכורסה בנינוחות, ולא היה ניכר על פניו איזו שהיא הבעה של אי נוחות.
"זו בדיוק הבעיה" הגיבה גילה בנימה שיש בה תערובת של כעס, ייאוש, וחוסר אונים. "אני רואה את הילדים מתוסכלים מאבא שלא אכפת לו מהם, אני רואה את עצמי כורעת תחת הנטל, והוא- מבסוט, מרגיש מצוין ולא מבין בכלל מה אני רוצה ממנו.

האזינו

אתה יודע- היא פונה אלי. כשבן אדם מבין את הבעיה שלו, זה כבר חצי פתרון, אבל יאיר מסרב להבין את הבעיה, ואז אני מרגישה בודדה במערכה, אני צריכה לבוא אליך כדי שאתה תסביר לו את הבעיות שלו.
בשלב הזה אני רוצה לפנות אליכם המאזינים, בואו נחשוב יחד להיכן ניתן לפנות מכאן הלאה,
האם לפנות ליאיר ולנסות לשנות אותו כדי לעזור לגילה, או אולי לטפל דווקא בגילה,
מה יקרא עם גילה לא תסכים לשתף פעולה ורק תירצה שאני אשנה את יאיר,
ומה יקרה עם יאיר לא ישתף פעולה.
וכאן חשוב להבין את הדבר השני שקורה לנו מול הנושא שנקרא 'אשמה',
הנושא הוא : אחריות,
הרבה פעמים אנחנו פוחדים לקחת אחריות, ואז אם אני מפיל את האשמה על השני זה מקל עלינו לברוח מהאחריות,
שבוע שעבר נתתי לתלמידים בתוכנית ההכשרה תרגיל נחמד בנושא אשמה ואחריות,
בואו תצטרפו כעת אתם המאזינים ותיכנסו לתרגיל הזה:
אני אתן לכם כעת כמה רגעים להתארגן עם עט ודף ולכתוב את התרגיל:
1. חשבו על תחום מסוים בחייכם שבו אתם רוצים להתקדם אבל אתם תקועים בגלל שבן הזוג חוסם אתכם,
2. כעת נסו לנטרל את בן הזוג מהסיפור, והתבוננו לתוך עצמכם, האם יש משהו ברגשות אמונות או מחשבות שחוסם אתכם מלהגשים את השאיפה הזאת?
אני רוצה לתת לכם דוגמא אישית שקרתה לי היום,
את בית הספר להכשרת יועצים זוגיים אני מנהל יחד עם אשתי,
ישנם כל מיני דברים בעסק שאני מעוניין לקדם, ומאחר והיו לאשתי חסימות מול דברים מסויימים שאני רוצה לקדם, אז כל הזמן היה לי קל לא לקחת אחריות כאשר אני מסביר לעצמי שמה הפלא שאני לא עושה את זה הרי אני לא מעוניין להכביד עליה, וכך ברחתי מהאחריות,
בדיוק היום היא התגייסה לרעיונות שלי ונתנה את הסכמתה להתקדם הלאה, באותו הרגע הרגשתי שכל העול נופל עלי, זה פשוט התיש אותי, פתאום הבנתי שאני כבר לא יכול לברוח יותר ואני חייב לקחת אחריות לראות מה אני עושה עם זה,
כמובן שחשוב תמיד להבין מה הפחד שלנו לקחת אחריות, האם הפחד מכישלון או אולי פחד מדברים אחרים, ככל שלא נפחד מלקיחת האחריות פחות נזדקק להפיל את האשמה על השני,
וזה בדיוק מה שהתברר בתהליך עם גילה, היה לה מאוד קל ונח להאשים את יאיר, שהרי אז האחריות לא נופלת עליה, היא גם בטוח לא תכשל, אבל ככל שגילה הסכימה להתהונן בחלק שלה בסיפור כך היא הגיעה יותר ויותר למקום של צמיחה והתפתחות אישית.

בהמשך התוכנית הרב חזר וסיפר על התהליך שעשה עם גילה ויאיר
כאשר נחזור חזרה לסיפור של גילה, בקלות מאוד אפשר להפיל את האחריות על יאיר ולהאשים אותו בטענות שגילה מספרת אבל אז בעצם אנחנו מסייעים לגילה לא לקחת אחריות על החלק שלה שבסיפור,
לאחר שהכלתי ונתתי מקום לכאב ולתסכול של גילה, הסברתי לה שאני לא הולך לשנות את בעלה והדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא לעזור לה לחיות יותר בשלום עם עצמה.
"אבל אין לי שום בעיות! הגיבה לי מיד גילה. אני הייתי בחורה מצוינת, גדלתי בבית עם ארבע עשרה ילדים, הייתי הבת הבכורה והיה עלי עול מאוד כבד. תמיד התמודדתי עם כל המטלות בצורה מדהימה.
ורק מאז שהתחתנתי עם יאיר הכול חורק. יש לנו סך הכל שלושה ילדים, אני רק בת עשרים ושמונה ויש לי בעיות כמו של אישה בת חמישים: הגב שלי כואב, השרירים תפוסים, ואני כל הזמן לא רגועה. למה? כי ליאיר לא אכפת! ולחיות עם בן זוג שלא רואה אותך ממטר זה מתכון להתמוטטות.
וכאן אתם בטח שמים לב לכך שגם אחרי שביקשתי מגילה להתמקד רק בעצמה ולדבר על הקשיים שלה- היא מיד ברחה שוב ליאיר. גילה לא הייתה מסוגלת להסתכל לעצמה בעיניים ולזהות מה החלק שבה שיוצר את המצוקה הזו.
שיקפתי לה את מה שהרגשתי, שיתפתי אותה בכך ששוב ושוב היא מדברת על יאיר, ואולי קשה לך לנסות לברר מה קורה לך בפנים.
גילה אמרה שהיא מבינה אבל לא מצליחה להתחבר לרעיון: "אין שום אישה בעולם שלא הייתה משתגעת מבעל כזה.
זה לא אני הבעיה אלא הוא. כולם במשפחה יודעים שיש לי בן זוג מאתגר. אני לא עוצמת עיניים לכך שהוא אדם טוב" המשיכה לדייק. "ואני יודעת להעריך את זה. אבל עדיין האדישות והניתוק שלו פשוט גומרים אותי."
בסיום הפגישה ביקשתי מגילה להישאר עם השאלה הבאה: "גם אם 99% מהבעיות בחיים שלך הם תוצאה של ההתנהגות של דוד. האם יש אחוז אחד ששייך אלייך והיית רוצה להתבונן בו?"
לפגישות הבאות הגיעה גילה עם החלטה נחושה להזיז את בעיותיו של יאיר הצידה ולהתמקד בעצמה. היא זיהתה שיש בה צורך חזק להרגיש בסדר. גילה מאד פחדה מכישלון כי מאחורי כל כישלון עומדת אשמה ואת זה היא לא יכלה לשאת. מבחינתה הדבר הכי קשה הוא להיות אשמה ולכן כל חריקה קטנה מצליחה לערער אותה ולגייס אותה לפעולה- היא כל הזמן דואגת לכך שכולם מסביב יהיו מרוצים כדי שחלילה לא יהיו תלונות.
הפחד הזה לא קרה מעצמו, היו לכך סיבות טובות שקשורות בעברה של גילה ואת המטען הכבד הזה היא הביאה איתה לנישואין.
לאחר כמה פגישות התחילה גילה לדווח על שינויים מרתקים שהתחוללו בדינמיקה שבינה לבין יאיר.
"בעצם אני לא יודעת אם הוא כזה אטום כמו שחשבתי" תיארה בכנות.
"מה השתנה? שאלתי
"לא יודעת. פתאום אני רואה בעל שיותר מתעניין ויותר אכפת לו."
"אתה מסכים עם מה שגילה מתארת?" שאלתי את יאיר
"כן. בהחלט" ענה
"כי מה השתנה אצלך?" המשכתי להקשות.
"לא יודע…" ענה בחיוך "היא פחות דורשת דרישות ויותר מבקשת אני מרגיש שיש לי יותר חופש בחירה בבית".
מאזינים יקרים. הסיפור הזה הוא תיאור קלאסי של בני זוג שעוברים תהליך כמובן שלא תמיד השינוי מתחולל בכזו מהירות- זה תלוי ברמת החוסר אונים והאמון בתהליך. יש גם תקופות של עליות וירידות- אבל השינוי הזה ממש לא מפתיע.
אפשר לנתח את הסיפור הזה מכמה כיוונים. אבל אני רוצה להתייחס דווקא לנושא של אשמה שדיברנו בשבוע שעבר,
כשבן אדם מרגיש אשם הוא מאד מתקשה לקחת אחריות בצורה מאוזנת.
גם יאיר וגם גילה לא באמת התנהלו באחריות: גילה לקחה המון שליטה בגלל שפחדה שחלילה תהיה מואשמת ויאיר ברח מאחריות מאותה סיבה: כדי שהאשמה לא תהיה קשורה אליו.
רק אחרי שגילה התחילה לפתח את העוגנים הרגשיים שלה- היא דיברה על המקומות החלשים שלה, על החלקים שבהם היא מרגישה לא מוגנת- רק אז התחיל להתפתח ה'אני' שלה וממילא יכלה יותר לשאת תחושות של אשמה. התוצאה של זה היא שחרור שליטה.
במקביל לשחרור שליטה של גילה קורה משהו מדהים אצל יאיר: לראשונה הוא יכול להתחיל להתנסות בלקיחת אחריות. כי כל עוד גילה מפעילה שליטה ובעצם כופה עליו לקחת חלק באחריות, הוא לא באמת יכול לקחת אחריות בצורה שנכונה עבורו. אבל כעת, כשגילה לא עסוקה בלנהל אותו והוא מתחיל לנהל את עצמו, אז הוא מתחיל להסתכל לעצמו בעיניים ומתחילים לקרות דברים טובים.